הטענה המרכזית בעד אופן ספייס היא שהוא מגביר את האינטראקציה בין העובדים ומעודד שיתופי פעולה. כתוצאה מכך, העובדים מפרים אחד את השני, נוצרים יוזמות ורעיונות חדשניים ותפוקת העבודה עולה.

​

נשמע טוב, לא? במיוחד בתור הצדקה לצמצם עלויות נדל"ן (אופן ספייס הוא חסכוני מאוד במטרים רבועים)

​

ואכן, לשיטה יש תומכים רבים ועוצמתיים והיא זכתה לעדנה ב-15 שנה האחרונות. כדרכם של טרנדים בינלאומיים, גל ה"אופן ספייס" התגלגל קדימה בעוצמה וסחף איתו את כולם. לא נתן לעצור, להתבונן, ואולי לשלול.

​

אם האינטואיציה שלכם אומרת כי צורת העבודה בחלל אחד גדול ללא שום מחיצות פוגעת בפרטיות העובד, מסיחה את דעתו ואינה עונה מספיק על הצורך הטבעי של האדם בטריטוריה אישית, אתם לא היחידים.

 

שאלו את אילו שחוו זאת מקרוב- עובדים במשרדים שמתוכננים בשיטת האופן ספייס. רבים מבין העובדים יספרו לכם כי לנהל שיחה עם קולגה בחלל פתוח לרווחה מול קהל של עשרות זוגות אזניים, זה לא ממש מפתה. אחרים מתלוננים שהם אינם מצליחים להתרכז. סקרים רבים מעלים כי באופן כללי עובדים שונאים את שיטת האופן-ספייס. וישנם מומחים שלוקחים זאת צעד אחד קדימה ומצהירים כי אופן-ספייס גורם לאנשים לחלות פיזית.

​

אז עכשיו זה רשמי. מחקר חדש שנעשה בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד מצייר תמונת מצב לא מרנינה:

​

במחקר השתתפו 150 עובדים בחברות אשר הסבו את חללי העבודה לאופן ספייס. העובדים ענדו תו מיוחד הנקרא "תו סוציומטרי" אשר תיעד את התנועות, המיקום, היציבה והשיחות של העובדים למשך שלושה שבועות לפני השינוי ושלושה שבועות אחרי השינוי.

​

התוצאות? לאחר השינוי נמדדה ירידה של 70% (!) בתקשורת פנים מול פנים, ועליה של בין 22% ל-50% בשליחת הודעות ומיילים. ובמספרים: לפני השינוי המשתתפים צברו ממוצע של כ-5.8 שעות ביום של אינטראקציה פנים מול פנים. לאחר ההסבה לאופן-ספייס, האינטראקציה פנים מול פנים ירדה לממוצע של 1.7 שעות ליום.

​

כותבי המחקר מסיקים בצורה ברורה: לא רק שאופן-ספייס אינו מגביר אינטראקציה אישית בין קולגות, אלא הוא ממעיט אותו. הוא גורם לעובדים להתכנס אל תוך עצמם ולעבור לתקשר באמצעים דיגיטליים.

​

אוקי, אז מה עכשיו? נרים קירות גבס ונחזור למשרדים של שנות התשעים?

​

על כך בכתבה הבאה