בעבר הלא רחוק, העובדים במשרדים היו מצופים לשבת מול מסך 8 שעות ביום. בהתאם לזאת, מקום העבודה סיפק להם שולחן, כסא ומחשב, אותם היו אמורים לנצל עד תום. "טיילת" לא התקבלה בעין טובה. עובד שנצפה קם יותר מידי פעמים מהמקום היה צפוי לשיחת שימוע.

​

החברות הגדולות בעולם מאמצות היום תובנה אחרת, והתובנה הולכת ומחלחלת אל כל שכבות עולם התעסוקה והמשרדים.

​

היום, ההבנה היא כי העובדים הם הנכס הכי יקר והכי חשוב של החברה. כשהעובדים במיטבם החברה במיטבה. כדי שעובד ייתן את כל מרצו לקידום החברה ולטובתה, הוא צריך ליהנות במקום העבודה ולהרגיש בו הכי בנוח.

​

במקום להורות לעובד: "זו העמדה שלך, כאן תישאר עד 17:00 ועליך לסיים עד אז את שמונת הפקודות הללו", היום המגמה היא להציע לו מגוון אפשרויות, מקומות ואופציות לפעולה. לתת לו יד חופשית בקביעת סדר היום ובבחירת המקום שבו הכי מתאים לו לבצע את המטלה שעל הפרק. 

​

רוצה לעבוד על כסא מסתובב מול שולחן? מצוין. נוח לך יותר בעמידה? לך על זה. אוהב להתכרבל על ספה עם לפ-טופ? אין בעיה. לבד? יחד עם קולגה? או יחד עם הרבה קולגות? הכל מותר וגם רצוי.

​

סביבת עבודה של 2019 נותנת מענה לארבע פונקציות:

​

> עבודה יחידנית

> עבודה משותפת

> למידה

> התרעננות ופיתוח קשרים חברתיים

 

בניגוד לשיטת האופן-ספייס, אשר מעלה על נס את פונקציית העבודה המשותפת תוך התעלמות מצרכים אחרים של העובד, התפיסות המתקדמות יותר מתייחסות לכל ארבעת הפונקציות כמכלול ומעניקות לכל אחת את התנאים להם היא נזקקת.

​

סביבת עבודה מבוססת-פעילות (Activity-Based Workplace (ABW

​

קונספט זה בתכנון משרדים מהותו: אספקת פתרונות המותאמים לפעילות מסויימת. הוא מאפשר לעובדים להיות גמישים ולנוע ממקום למקום תוך בחירת הלוקיישן המותאם להם ביותר עבור ביצוע המטלה הנוכחית.

​

התבוננו במגירת הנעליים שלכם, וחשבו על סוגי נעליים השונים שאתם נועלים לפעילויות שונות: נעלי טיפוס- לטיול, נעלי עקב- לאירוע, נעלי בית- למנוחה, מגפיים- לגשם, כפכפים- לחוף הים.

 

מה היה קורה אילו ניסיתם לטפס מסלול למיטיבי לכת עם נעלי בלט על הרגליים? או גרוע יותר- ההיפך?:)

 

התייחסו לחלל העבודה כמו שאתם מתייחסים לנעליים: כל אחד מיועד למטרה אחרת. מגיעים לביצועים הכי טובים עם נעל המתאימה למטרה.

​

בחללי עבודה המתוכננים בשיטה זו, נמצא מגוון סוגי סביבות:

​

> עמדות עבודה משותפות  לעומת אזורים יחידניים לריכוז גבוה

> אזורי מפגש פתוחים לעומת חדרי ישיבות סגורים

> אזור היי-טק לעומת אזור לואו-טק

> אזורים ציבוריים עם רעש רקע לעומת אזורים פרטיים שקטים

> שטחים פורמליים לעומת שטחים קז'ואליים

> אזור "האב" המציע מקום לאכול, להתאוורר ולשוחח עם חברים

> אזורי צמחיה וטבע המאפשרים הירגעות והתרעננות

> פינות מנוחה ובילוי

​

חללים מבוססי-פעילות הם בעלי דינמיקה חיובית וקריאיטיבית. עובדי המקום נהנים מחופשיות וגמישות, ובלשונו של אחד העובדים "אני חוזר הביתה במצב רוח טוב יותר מאיך שהגעתי בבוקר".

​

סביבת עבודה מבוססת-שכונה (Neighborhood-Based Environment (NBE

​

קונספט ה-ABW המתואר מעלה נולד באירופה ובאוסטרליה. שם, חברות רבות הן כבר בעלות נסיון עם צורת עבודה זו, והן נוכחו בבעייתיות מסוימת הטמונה בו.

​

דמיינו חלל משרדי אשר מחולק כך: בכניסה- 10 חדרי ישיבות. אחר כך, 50 עמדות אופן-ספייס. בהמשך- 20 חדרים סגורים. נתקדם עוד, והנה 15 שולחנות עגולים, ובסוף 8 פינות שקט.

​

יש מקום ייעודי לכל סוג פעילות? יש. אפשרות לעבור ממקום למקום לפי מה שמדבר אליך באותו רגע? קיים. אך יש כאן אלמנט של המוניות וחוסר זהות. העדר עוגן פיזי, ובמילים אחרות: העדר בית. נכון שישנם עובדים שאינם זקוקים לזאת, אך מחקרים הוכיחו שרוב רובם של העובדים כן צריכים מקום יותר אינדיבידואלי אשר ייקרא "שלהם".

​

לכן בחברות רבות לקחו את הקונספט כמה צעדים קדימה, והן אוחזות כבר בגלגול השלישי או הרביעי של השיטה. לפתרון שהתהווה קוראים "סביבה מבוססת-שכונה".

​

בסביבה מבוססת שכונה, מכלול השטח מחולק לתתי-יחידות כאשר כל יחידה מתפקדת כבסיס, כציר מרכזי עבור הצוות השייך אליו. השכונות ממוקמות סביב גרעין של איזורים ציבוריים אשר משותפים לכלל השכונות כגון: קפיטריה, ספריה, אזור ישיבה מרכזי, וכדומה.

​

כל שכונה כוללת את אותו מגוון חללים האמור לעיל, אך במינון מצומצם יותר ועם דגש על יצירת מוקד ותחושת קהילתיות. בעזרת סידור הפונקציות במקבצים עצמאיים אשר יש ביניהם מכנה משותף (ויזואלי או אחר) אנו מאפשרים את הדינמיות והגמישות של כל עובד, אך עם זאת לא מנטרלים את ערך השייכות והזהות אשר קריטי לאחוז גבוה של עובדים.

​

הסכמות הבאות ממחישות את ההבדל בין סביבה מבוססת-פעילות לסביבה מבוססת-שכונה: